אם תיתקעו פעם במסיבה משעממת ולא תדעו על מה לדבר, כדאי לכם לציין שאתם עומדים לעבור עקירה של שיני הבינה. לשמע המושג הפשוט הזה תפרוץ מיד מלחמת מילים בין הנוכחים בחדר, שיתחרו על תואר החוויה הנוראית ביותר הקשורה לניתוח העקירה. פרטיו של טקס המעבר הזה חרוטים היטב במוחו של כל אדם, כך שתזכו לשמוע את כל הפרטים העסיסיים – איך התנפחו פניה של אחת הבחורות כמו אבטיח, איך אחרת נאבקה ביובש במכתשית ואיך בחור אחד החמיץ את ארוחת החג מפני שהיה מסוגל לאכול רק ג'לי. הדיון הסוער יעסוק גם ביתרונות ההרדמה המלאה לעומת העירות במהלך הניתוח, והחיילים מצולקי-הקרבות ישוו את מספר השיניים שעקרו להם. בינתיים תוכלו להתרווח בכיסא, לטפוח לעצמכם על השכם וליהנות מהרוח חיה שהפחתם במסיבה.
שיני הבינה מכונות בקרב רופאי השיניים "הטוחנות השלישיות", ובקרב מי מאיתנו שנאלצו לעקור אותן – "מקור לסבל". שמן של השיניים נגזר מהתקופה שבה הן מתחילות לבקוע באחורי הפה, בדרך כלל בגילאים 17-25, כאשר הצעירים לומדים בדרך כלל באוניברסיטה וצוברים בינה.
הטוחנות השלישיות ידועות לשמצה בנטייתן להיכלא או לבקוע בזווית משונה או במיקום לא-צפוי. המיקום הבעייתי עלול לגרום לכאבים ולזיהומים, ואפילו אם במקרה בוקעת השן באופן תקין, היא עדיין עלולה לגרום לצרות. שיני הבינה קשות לניקוי, כך שהן עלולות להירקב ולפגוע גם בשכנותיהן; הן עלולות גם לצופף את השיניים האחרות, ולהרוס שנים של טיפולי ישור. מסיבות אלה ממליצים רופאי שיניים רבים על עקירת שיני הבינה אצל צעירים, לפני שיספיקו שיניים אלה להיצמד ללסת ולסבך את העקירה. הניתוח אולי יגרום לכם להחמיץ מספר ימי לימודים או עבודה, אבל בחסרונן של שיני הבינה לא תחושו כלל, מפני שאנו לא משתמשים בהן יותר. אם אנו לא זקוקים להן, מדוע הן ממשיכות לבקוע? האם ייתכן שלבסוף ייעלמו?
האבולוציה של שיני הבינה
בעבר היתה הלסת שלנו גדולה דיה לאכלס בנוחיות את כל 32 השיניים שלנו, כולל הטוחנות השלישיות. הבה נחזור 100 מיליון שנה לאחור, לגרסה הפרהיסטורית של האדם; במקום ללכת זקוף, הטיפוס הזה צעד על ארבע רגליים וניחן בלסת מוצקה ובולטת.
לסתותיו של האדם הקדמון היו גדולות ובולטות יותר מפני ששיניו מילאו תפקיד מכריע בהישרדותו. מכיוון שגפיו הקדמיות היו עסוקות בשמירה על שיווי המשקל ובריצה, השתמש בשיניו כדי לתפוס את מזונו, לבתר אותו ולאכלו. אבותינו התקיימו על תזונה נוקשה וסיבית של עלים, שורשים ובשר נא. יכולת לעיסה של 32 שיניים היתה יתרון עצום בשלב זה, במיוחד מפני שהאדם הקדמון לא נהג לבקר אצל רופא השיניים באופן סדיר כפי שאנו עושים היום, והטוחנות השלישיות מילאו תפקיד חשוב כגיבוי לשיניים שאבדו או שנשחקו.
ואז שינתה האבולוציה את האדם, והשיניים איבדו מחשיבותן. האדם הקדמון החל להתהלך זקוף וזרועותיו מילאו תפקיד מרכזי יותר בהשגת המזון. לאחר מכן התחילו המוח לגדול, והלסתות – להתקצר.
עד היום חלוקים החוקרים בדעתם מה קדם למה, אבל ב-2004 הודיע צוות מאוניברסיטת פנסילבניה שגילה גן הנקרא MYH16. מוטציות שהתרחשו בגן זה התבטאו בלסת קצרה יותר – דבר שאיפשר אולי למוח האדם לגדול בנפחו. בכל מקרה, לא משנה כיצד קרה הדבר, השינוי צמצם את המרחב הזמין לשיניים בפה.
לצד השינויים בראשינו ובלסתותינו התרחשו גם שינויים תרבותיים. באותה תקופה בערך החל האדם ליצור את הכלים הראשונים, בהם כלי בישול. מוחו הגדול של האדם איפשר לו לגלות את האש ואת יכולתה לרכך מזון. למעשה הפכה תזונתו של האדם למעובדת יותר; בהשוואה לשורשים ולבשר הנא שאבותינו אכלו, הדברים שאנו אוכלים היום משולים לרסק תפוחים מסונן. בעצם, היום כלל לא מוכרחים שיניים כדי לשרוד, אם כי במקרה כזה תהפוך כל יציאה למסעדה למשעממת-משהו. בכל מקרה, מידת התלות שלנו בטוחנות האחוריות הצטמצמה בפירוש.
מתנגדי האבולוציה מייחסים משקל רב יותר לשינוי התזונתי ולשמירה על היגיינת הפה כגורמים שצמצמו את תלותנו בשיני הבינה, ללא התייחסות להתפתחות הלסת והמוח, אבל כשמשווים בין לסת פרהיסטורית לבין לסת של אדם מודרני, קל להבחין שבשנייה יש הרבה פחות מקום. האם יכולה האבולוציה להסביר את השינוי?
ואם האבולוציה שעברנו הפחיתה את הצורך בשיני הבינה ויצרה תנאים לרעתן, האם יום אחד הן ייעלמו לחלוטין?
האם שיני הבינה הופכות למיותרות?
לרבים מאיתנו נדמה ששיני הבינה לא שמו לב שהלסתות התפתחו ואין עבורן מקום עוד, אבל יש אנשים שלעולם אינם מפתחים שיני בינה. למעשה, אצל 35% מהאוכלוסייה לא מופיעות שיניים אלה כלל. האם אנו נעים על מסלול אבולוציוני שיסתיים בהיעלמותן של שיניים אלה כליל?
יש מומחים הטוענים שייתכן שהן אכן ייעלמו לבסוף, אבל במשוואה ישנם עדיין מספר משתנים בלתי ידועים. המדענים אינם יודעים איזה תפקיד ממלא הדנ"א ביצירת שיניים בעמדת הטוחנת השלישית. שיניים אלה יוצאות דופן מפני שהן היחידות המתפתחות אך ורק לאחר הלידה. מפני ששיניים אלה אינן קיימות בעת הלידה, תהליך הברירה הטבעית משפיע עליהן פחות. כדי שתצמח שן בינה, על הרקמה המתחילה את תהליך בניית השן לנדוד לחלקו האחורי של הפה ולהתחבר לרקמת הלסת שם. אם הנדידה הזו לא תתרחש, לא תצמח שם שן כלל.
ייתכן שמשפיעים כאן גם גורמים סביבתיים, כגון מחלות ופגיעות ראש, המונעות את נדידת הרקמה. אפילו הבדלים בצורת השימוש בלסת בתרבויות השונות עשויים להשפיע – בשנות ה-70 קישרו חוקרים בין לסתותיהן הגדולות יחסית של נשים אסקימוסיות למסורת של לעיסת עורות כדי לרככם לקראת עיבוד. באזורים מסוימים במזרח אסיה חיים אנשים רבים בעלי מספר קטן יותר של שיני בינה, אם בכלל. אם בני תרבות מסוימת הגיעו למצב שבו הם אינם מנצלים תכונה, היא עשויה להיעלם.
כיום כבר החלו מדענים לחפש דרכים למניעת הופעתן של השיניים הללו מלכתחילה, בניסיון להיפטר מהן עוד לפני שהאבולוציה תעשה זאת עבורנו. מכיוון שישנו פרק זמן שבו לא קיימת עדיין טוחנת שלישית, ייתכן שניתן אז להחדיר קרן לייזר או חומר כימי למניעת צמיחתה של השן. במחקרים מקדימים על כלבים ועל חולדות כבר הגיעו להצלחה מסוימת בכך.
כיום לא מספק חסרונן של שיני הבינה יתרון אבולוציוני כביר, במיוחד לנוכח המוני המנתחים העוקרים שיניים אלה כשהן כבר בוקעות, ולכן קשה לחזות כיצד תשתנה התכונה הזו בעתיד. מנתחי הפה מקווים כמובן בכל מעודם ששיניים אלה ימשיכו לצמוח עוד זמן רב. שאר בני האדם ייאלצו להסתפק בכמויות מסחריות של גלידה ובהחלפת סיפורי גבורה מהניתוחים שלהם. נכון, מי שמעולם לא גידלו שיני בינה עשויים אולי לטעון שהם מפותחים מאיתנו מפני שאינם נאלצים לעבור את ימי הסבל של ההחלמה מהניתוח – אבל על מה כבר יהיה להם לדבר במסיבות משעממות?!